הנוירוטי הוא זה שלרוב מככב בדיון על האתיקה הפסיכואנליטית הלאקאניינית. לאתיקה הזו, בהיותה מצפן המכוון לאיווי וידע-לעשות עם ההתענגות – ללא המשענת של המוכר, של האוטומט, של הטוב-המוחלט ושל הנורמה – נראה שהנוירוטי זקוק במיוחד. באנליזה תתעורר עבורו מחדש השאלה האתית, תוך השהיית התשובות הפנטזמטיות המרדימות. אך המאמצים האתיים האדירים של פסיכוטים מסויימים, שאינם בהכרח משוגעים יותר מהנוירוטיים – אם במסמן 'משוגע' נתייחס להשתוללות הסופראגו ולאינפלציית העיסוק במראה – הם דווקא אלו שיכולים ללמד את האנליטיקאי שיעור ייחודי על טיפול בהתענגות. שיעור כזה, רלוונטי במיוחד לעולם שבו העדר-היציבות הוא הבנאליות החדשה, וההתענגות מופיעה לא רק כהתמכרות לאוואטר ולצריכה אלא שוב בתוך המון שבטי, משולהב ונרקיסיסטי. בשיעורים נעקוב אחר מאמצים אתים של סובייקטים פסיכוטיים, כמו למשל, הפרוייקט של למנות לעצמך חר-פרטי: הפיתרון הרומנטי של בחור ארוטמאני שמייצר קשר 'כנגד כל הסיכויים', ושדווקא בו נרשמת בחירה אתית אל מול העודפות ההתענגותית המבלבלת.
